בפעם הראשונה שראיתי קארמן גיאה הייתי בן 13 בערך, התאהבתי בצורה של האוטו, בחופה הקטנה במרכז, בקימורים, בעיצוב וידעתי שיום אחד תהיה לי אחת. קאט 30 שנה אחרי, 12 בלילה אני נובר במכרזים באיביי ומוצא אחת בתקציב שלי, מוכה וחבוטה, צבע יסוד, רואים שהיא צריכה הרבה אהבה והשקעה. אז השקעה אין לי אבל אהבה יש לי לתת לה בשפע. קניתי אותה וחיכיתי שלושה חודשים שתגיע לארץ וכשהיא הגיעה... שמחה מהולה בעצב. שמחה כי יש לי קארמן ועצב כי הבנתי שיש פה המון עבודה. כבר 3 שנים שהיא איתי, כל יום מוסיפים עוד משהו, מכאנית היא כבר פיקס, הכל חדש, בלמים בולמים פרונט, קרבורטורים הכל הוחלף. הצבע הוסר וכששייפתי אותה במו ידי גיליתי את הפטינה המשוגעת הזו שנרקמה לה מתחת לצבע, חושפת את כל מה שעבר עליה. כל קמט וכל מכה, כמונו בני האדם עם הצלקות והקמטים שלנו. באותו הרגע החלטתי שאני לא צובע אותה, שם עליה לכה וזהו. ככה היא הכי יפה.